מסע לארץ התנ"ך

החלום להיכנס למעמקי מערת המכפלה פעם בליבותיהם של רבים במשך אלפי שנים. ספר ה”זוהר” , יסוד חוכמת הקבלה, מספר כי במערת המכפלה גנוז סוד רב משמעות: המערה היא ”פתח גן עדן”. מסורת מימי הביניים הצביעה על פתח קטן, בצידו המערבי של ”אולם יצחק”, כפתח המערה. מעל פתח זה בנוי אפיריון מהתקופה הממלוכית ומעליו כיפה. כנראה שבעבר היה פתח זה פתוח, אך במשך 700 שנה, תחת השלטון המוסלמי, יהודים ונוצרים לא הורשו להיכנס אל המבנה כלל, ולא ניתן היה להתקרב אל המערה.

אחרי שחרור חברון במלחמת ששת הימים בשנת 1967 , שבו היהודים למבנה וגילו את "פתח הנרות" – פתח שכוסה במכסה שיש, שבמרכזו מעבר צר עגול, סגור במכסה נחושת. הפתח זכה לכינוי ”פתח הנרות”, משום שהערבים היו פותחים את המכסה מדי בוקר ומורידים פנימה, באמצעות שרשרת, מגש ובו קבועים ארבעה נרות שמן דולקים. הסקרנות היהודית גברה: מה טמון מתחת לפתח?

בשנת 1968 , בזמן כהונתו של משה דיין כשר הביטחון, הוכנסה מיכל ארבל – ילדה כבת 12 , בתו של יהודה ארבל, איש שירות הביטחון ממקורביו של דיין – דרך הפתח הצר. היא גילתה חדר תת־קרקעי, הנמצא מתחת ל”פתח הנרות”. מהחדר יוצאת מנהרה צרה, אפלה וארוכה, לכיוון מזרח. לאחר זחילה במנהרה היא גילתה שבסופה ישנן מדרגות העולות כלפי מעלה. המדרגות היו חסומות באבן כבדה, שאותה לא ניתן היה לפתוח. מיכל נקשה באבן, ושמעה נקישות מצידה השני. לאחר מתח רב, היא הצליחה לצאת בשלום.

כך התגלה כי מתחת לאולם יצחק עוברת מנהרה, המוליכה לפתח נוסף בצידו המזרחי. מעל פתח זה בנוי אפיריון נוסף, ללא כיפה, מהתקופה הצלבנית (המצוי מאחורי ”ציון יצחק”). הממצאים פורסמו על ידי משה 7 דיין ועוררו סקרנות רבה; אך גם הוא לא ידע היכן בדיוק ממוקמת המערה עצמה.

מאז גילוי תגלית זו שאפו תושבים רבים בקריית ארבע וחברון להיכנס ולהתפלל במערה ולוּּ פעם אחת – אך המוסלמים שמרו בקנאות על הפתח, המכוסה בשטיחים, לא אפשרו להתקרב אליו, וסוד המערה המשיך לסקרן ממעמקים. ההזדמנות נמצאה כעבור 13 שנה, בליל הסליחות בחודש אלול בשנת 1981 .

את המבצע ארגנו אנשי צוות ”מדרשת חברון” בהשתתפות חוקר מערת מכפלה, נועם ארנון. תוך כדי שירת פיוטי הסליחות בקול על ידי המתפללים, הובא ציוד מתאים – פטישים, אזמלים וכדומה, והחלה עבודה מאומצת של פתיחת האבן ברצפת אולם יצחק, כאשר קולות המתפללים מסווים את העבודה. לאחר מאמץ נפתחה האבן, ופתח צר נפתח אל חלל אפל שבו מדרגות תלולות היורדות הרחק למטה. בקצה המדרגות נתגלתה מנהרה ארוכה, אפלה וצרה, שהובילה אל חדר תת־ קרקעי גדול, בו נמצאו אבנים שונות, שעל חלקן היו אותיות לטיניות וערביות. לפתע התברר כי בנקודה אחת, בכניסה לחדר, מורגשת רוח נושבת מלמטה, מתוך הרצפה. אנשי הצוות הבינו שהסוד טמון תחת רגליהם, והחלו במאמץ להרים ולפתוח את אבני הרצפה. לבסוף נתגלה פתח של מערה חצובה בסלע.

מתוך מערבולת של רגשות העמיקו החופרים פנימה אל המערה, ואז התברר: זו אכן מערת ”מכפלה” – מערה המורכבת משתי מערות, זו לפנים מזו )מטיפוס ”קברי פיר” כפולים האופייניים לתקופת האבות(. המערה הראשונה היא גדולה יותר, מלאה בעפר כמעט עד תקרתה, וממנה מוליך מסדרון צר אל מערה שנייה נוספת, קטנה יותר; במערה הפנימית ציפתה הפתעה מקפיאת דם: על רצפתה, המלאה בעפר, בין שברי כלי חרס עתיקים, היו פזורות עצמות בני אדם. בידיים רועדות נבדקו שרידי החרסים במקום, שתוארכו לתקופת הברזל, ימי בית ראשון. זו הייתה אחת ההוכחות לנוכחותם של יהודים בתקופת ממלכת יהודה, לפני 2,900 שנה, שהכניסו לכאן עצמות וכלי חרס. קברי האבות נותרו טמונים במעמקים, ואליהם עדיין איש לא הגיע. שקעים הנראים ככניסות לכוכים המובילים פנימה, נותרו טמונים ומכוסים. השחר עלה, התפילה כבר הסתיימה, ואנשי הצוות נאלצו לצאת החוצה לפני שהחפירה תתגלה.